<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
פיס'. ראש השנה לשנים, יש אומ', למלכי ישראל מונין מניסן, ולמלכי אומות העולם מונין מתשרי. ויש אומ' לדין. לשמיטין וליובלות, דילפינן שנה שנה, כת' הכא [ויקרא כ"ה] ובשנה השביעית, וכת' בתשרי [דברים י"א] מראשית השנה. לנטיעה, למנות בו שני ערלה ורבעי, מתשרי [מונין ד] ילפי' שנה שנה [מתשרי ד] כת' [ויקרא י"ט] שלש שנים ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית, וכת' מראשית השנה. לירקות, ליקט ישר' ירק בערב ראש השנה, וחזר וליקט גוי' לצורך ישראל משתבוא השמש, אין מעשרין מזה על זה, שזה חדש וזה ישן. וכן לעניין מעשר עני ולעניין מעשר שני אזלינן בתר לקיטה לפי שגדל על כל מים. ראש השנה לאילן, פירות שחנטו קודם ט"ו בשבט, אין מעשרין עם אותן שחנטו אחר ט"ו בשבט, והוא הדין לעניין שנייה ושלישית, דבשנה שנייה מעשרין מעשר ראשון ומעשר שני, ובשלישית מעשר ראשון ומעשר עני. והטעם לפי שבשבט יצאו רוב גשמי שנה וחונטין.
באחד בניסן ראש השנה למלכים, למאי הילכתא, לכדתנן, שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשירין, צריכין אנו לידע אימתי ראש השנה למלך, שאם קדם השטר להלוואה שטרו פסול, משום דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין, ואפי' מזמן שני לא גבי, והויא כהלוואה על פה. והכי איתה בפרק איזהו נשך [ע"ב ע"א], אם הלוואה קדם (מואחר) [מאוחר] הוא, ומחל שיעבודו עד זמן השטר וכשר. ואם לא קבע יום לתחילת שנות המלך, אלא כל מלך לפי יום שעמד, פעמ' שאין להבחין. כגון אם העידו העדים, שבשנת שלש למלכות פל' בכסליו ראינו שהלוה פל' לפל', ושטר כתוב בשנת ג' למלכות פל' בתמוז, ואמרו העדים אמת מה שחתמו בזה יום, אבל ההלוואה היתה בכסליו ושנת ג', אבל אין אנו יודעין אם קודם לכן או אחרי כן, אם ניסן ראש השנה למלכים, השטר קדם ופסול, דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין. אם תשרי ראש השנה למלכים, ההלואה קדמה וכשר. ולרגלים, מפרש לקמן [ד' ע"א]. למעשר בהמה, גדיים וטלאים הנולדים קודם אלול, אינן מתעשרין עם הנולדים אחרי כן, שנ' [דברים י"ד] עשר תעשר את כל תבואת זרעך, בשתי מעשרות הכת' מדבר, אחד מעשר בהמ' ואחד מעשר דגן, וכת' שנה שנה, שאין מעשרין מן החדש על הישן, ומן הישן על החדש. [ור' שמעון אומ'] באחד בתשרי, וטעמ' מפרש בגמ'.
<h2>דף ד.</h2>
בט"ו בניסן הוא, פסח. רגל שבו, רגל שהוא בחודש הנכנס באחד בניסן ראש השנה לרגלים תחילה לרגלים, ור' שמעון היא, דאינו עובר על בל תאחר, אלא אם כן עובר ג' רגלים כסדרן.
<h2>דף ו.</h2>
מוצא שפתיך זו מצות עשה דמשמ' מוצא שפתיך קיים. תשמור, מצות לא תעשה, כר' אילא, [עירובין צ"ו ע"א] דאמ', כל מקום שנ' השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, שיעשוך, להקריב הנדר. עולות ושלמים עולה ראייה ושלמי חגיגה, דאי בנדר ונדבה הרי כבר נאמ' נדר ונדבה, אשר דברת, אילו קדשי בדק הבית, דבדבור בעלמ' מוקדשין. בפיך זו צדקה, דכת' [ישעיה מ"ה] יצא מפי צדקה, דהא קיימי ענים, שצריך להם.
<h2>דף ט:</h2>
המבריך, למטה בקרקע הגפן, ומוציא ראשה למקום אחר, ולאחר שנשרש חותך באמצע ונעשו שני גפנים, אותה שהבריך ויצאה למקום אחר נקראת הברכה, ודווקא שפסקה הברכה מאביה, אבל כל זמן שלא פסקה הברכה מאביה, אין בו איסור ערלה כלל. דתניא בתורת כהנים [קדושים פרשתא ג' ה"ב], ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב, אבל ילדה בזקינה, אמרינן בנדרים [נ"ז ע"ב], ילדה שסיבכה בזקינה בטלה. והברכה מונה שני ערלה משפסקה מאביה. עלתה לו שנה, לעניין ערלה ורבעי. ומותר לקיימן בשביעית, שאינו כנוטע בתוספת שביעית, שהרי נטע ל' יום קודם ראש השנה. לא עלתה לו שנה, אלא מתשרי מנינן, לעניין ערלה ורבעי. ואסור לקיימן, דחייב להוסיף מחול על קדש. ופירות נטיעה זו, אפילו נטעה שלשים יום קודם ראש השנה, אסורין עד ט"ו בשבט, אע"פ שנכנס שנת ד' אסור משום ערלה, דכת' [ויקרא י"ט] שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית, וי"ו מוסיף על עניין ראשון, ולשנה הבאה אסורין משום רבעי, עד ט"ו בשבט, אע"פ שנכנס שנת ה', יהיה כל פריו קודש הלולים ליי', ובשנה החמישית נמי קודש, וי"ו מוסיף על עניין ראשון.
<h2>דף י:</h2>
וכי בעי שלשים יום לקליטה, ויום שלשים עולה לכאן ולכאן, לקליטה להיות נשרש, ולהיות חשוב שנה. יעקור, מפני שנטע בתוספת שביעית. צריך שלשים ושלשים, צריך שלשים לקליטה, ושלשים להיות חשוב שנה אחרי שקלט. [יבמות פ"ג ע"א] הלכה כר' יוסי באנדרוגינס. דתניא ר' יוסי אומר, אנדרוגינס ברייה בפני עצמה היא, ולא הכריעו חכמים אם זכר אם נקיבה. הרכבה, הא דאמרן, דאמרי' שתי שבתות. קושי, דתנן כמה יהא קישוייה ולא תהא זבה, דתנן ואשה כי תזוב זוב דמה, דמה מחמת עצמה, ולא מחמת וולד, ר' מאיר אומר ארבעים וחמישים יום. ר' יהודה אומר חדשה, ר' יוסי ור' שמעון אומ' שתי שבתות. קידוש, דתנן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, הרי זה קידש וחייב באחריותו, משום דעביד מעשה בידים, ואפי' למאן דלא דיין דינא דגרמי. ר' יוסי ור' שמעון אומ' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ירושלמי [כלאים פ"ז ה"ג]. אמר ר' יוחנן הכל מודין בענבים שאסורין, אמר לו ר' אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, אוסר היינו זרעים.
בתשרי נולדו אבות. כולא הא שמעתא מיפרשא בגמ'. [תוס' נפקדה שרה בא זכרונה לטובה ונגזר לה הריון בטלה עבודה מאבותינו ששה חדשים קודם גאולתם פסק השיעבוד עכ"ת].
<h2>דף יב.</h2>
ראש השנה לירקות ולא קתני ירק דתני תרי גווני ירק ירק הנאגד משנאגד ושאינו נאגד משימלא את הסל. ולמעשרות, תנא מעשר ירק מדרבנן, וקתני מעשר (דגן) דאוריית', כגון דגן לעניין חדש וישן, ולעניין מעשר שני ומעשר עני אזלינן בתר הבאת שליש, אם הביאה שליש קודם ראש השנה, אינה מתעשרת עם אותה שהביאה שליש אחר ראש השנה. ופירות אילן כגון יין ושמן בתר חנטה מדאורייתא, ושאר פירות מדרבנן, [ע"ב] בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ותשרי קורין ראש השנה.
<h2>דף טז.</h2>
פיס'. בפסח על התבואה. אם לטובה אם לרעה, וכן כל אחד בזמנו. קרי, לשון מקרה. כבני מרון, כבני אימרנא, ככבשים שעוברים לפני מונה. תרי דינא מיתדנא, קודם זריעתה וסמוך לקצירה, אונס שאירע לפני הפסח, הפסח דאשתקד גזר עליה מן השמים, לאחר פסח, פסח דהשתא נגזר עליה. שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ואליבא דמאן דאמ' בסנהדרין [ע' ע"ב] אותו אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה [תוס' פ"א שתי הלחם ירצו על פירות האילן שהן מתירין להביא ביכורים שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת שנ' [שמות ל"ד] בכורי קציר חטים, עכ"ת].
<h2>דף טז:</h2>
תוקעין ומריעין כשהן עומדין. בשעה שחוזר החזן התפילה. יש מפרשין מפני מה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, הואיל שאנו עתידין לתקוע כשהן עומדין, שזו היא עיקר התקיע', לשמוע על סדר ברכות. כדאמ' בפרק בתרא [ל"ב ע"א], כדי לערבב את השטן. לפי שהשטן רואה שתוקעין וחוזרין ותוקעין, אומ' מחבבי מצות הן ואינו משטין עליהן ובירושלמי [מפרש בתקיעה ראשונה] אומ' [השטן] בנימוסיהן עוסקין, כיון שתוקעין תקיעה שנייה [אומר] וודאי הן נגאלין, ובורח. מריעין [לה] בסופה. לשון צעקה מתוך צער, דלא איערבב שטן, והיה לו כח להלשין. אלא לפי מעשיו שלאותה שעה, שהרי ישמעאל, אע"פ שעתידין בניו להמית [בני] ישראל בצמא, נגלה לו באר המים. דההוא שעתא צדיק הוה. קיר נטוי, אומ' מה זכות יש בידו שניצול. ועיון תפילה, סבור שיענה מיד ומזכירין מעשיו. ומוסר דין, שאומ' הקב"ה ינקום נקמתי מפל' שכך וכך עשה לי, והוא דאית ליה דיינא בארעא, שהיה לו לקבול לפני הדיין ולא למסור דין לשמים. שהרי מתה שרה תחילה, על שמסרה דין, שאמרה [בראשית ט"ז] ישפוט י"י ביני וביניך, והיה לה לקבול לפני שם בן נח, שהיה דיין וגדול, שנ' [שם י"ד] והוא כהן לאל עליון, צדקה, דכת' [משלי י'] וצדקה תציל ממות. צעקה, דכת' [תהלים ק"ז] ויצעקו אל י"י בצר להם ומצוקותיהם יושיעם. שינוי השם, דכת' [בראשית י"ז] לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, וכת' [שם] וברכתי אותה. שינוי מעשה, דכת' [יונה ג'] וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם וינחם י"י וגומ'. שינוי מקום, דכת' [בראשית י"ב] לך לך מארצך וכת' [שם] ואעשך לגוי גדול. דבחודש ושבת מיבעי ליה למיזל, אם הוא בתוך תחומו, שיכול לחזור לביתו אותו היום, ואם לאו אינו מקביל, דאמ' ר' אליעזר [סוכה כ"ז ע"ב] משבח אני את העצלנים ברגל. [תוס', ג' ספרים נפתחין בראש השנה וכול', כתב ה"ר ישעיהו, האי צדיקים ורשעים לאו דווקא, שכמה צדיקים מתים וכמה רשעים חיים, אלא צדיקים בדין זה, שנמצא להם זכות לחיים, ואפי' אם הם רשעים. ורשעים בדין זה, שנמצאת להם חובה למות, ואע"פ שהן צדיקים, כדכת' [דברים כ"ה] והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, שהזוכה בדין קוראהו צדיק, והמתחייב בדין קוראהו רשע. אבל מאי דאמ' לקמן, שלש כיתות ליום הדין, אותם צדיקים ודאי ורשעים ודאי, עכ"ת]. [קידושין מ' ע"ב] וניהוי כמחצה זכאי ומחצה חייב, אמאי איבד את הראשונות, בתוהא על הראשונות, מתחרט על הטובה שעשה.
<h2>דף יז.</h2>
ליום הדין, לכשיחיו המתים, ומצפצפין, לשון [מ"ב ו'] ויצף הברזל. והבאתי את השלישית באש, זו כת שלישית. מוריד שאול, הורידן לשאול ומעלה אותן. מטה כלפי חסד, על בינוניים, ואינו מורידן לשאול, אלא מטה את ההכרע לצד הזכיות. קרקפתא, גולגולת זה הראש. המינין, תלמידי [ישו הנוצרי]. המסורות, שמוסרין ממון חביריהם לגוים על ידי מלשינות. והאפיקורסין, מבזין תלמידי חכמים והתורה. ושכפרו בתורה, שאמרו אין תורה מן השמים. ושפירשו מדרכי הצבור, שלא לעמוד בצרתן של ישראל, לכך יריאוהו אנשים, מראה חוזקו כדי שיהיו יראין ממנו, לא יראה בן תלמיד חכם. [תוס' נושא עון מגביה כף מאזנים של עון, ועון עצמו אינו נמחק, אלא מונח לצד אחד. דאי איכא רובה עונות, שאם לא יכריעו הזכיות עכשיו, ויהיה מחצה על מחצה, נמצא דרוב עונות הוה בהדיה ההוא עון, ומתחשיב בהדייהו למנות עם רשעים גמורים. עכ"ת].
<h2>דף יז:</h2>
זו היא מידה שישית המנויה בדרכי י"י, וזהו מניינם. י"י י"י, אל, רחום, וחנון, ארך אפים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ופשע, וחטאה, ונקה. וזהו פירושן, י"י, לאחר שיחטא האדם וישוב בתשובה, אל גם זה מידת רחמים, כמו שנ' [תהלים כ"ב] אלי אלי למה עזבתני, ולמידת רחמים (היה) [הוא] אומ', דאי למידת הדין הלואי שיעזבנו. ואני מפרש לשון חוזק כמו [יחזקאל י"ז] ואת אילי הארץ לקח, חזק הוא לכבוש כעסו ולדון [אותו] במדת רחמים [האיש לזכותו, רחום וחנון אע"פ שאינו הגון ולעולם ב' מדות הן חנון מטיב הוא לרחם עליו יותר בעין יפה], ארך אפיים שלא יפרע ממנו [מיד] כדי שישוב, רב חסד מטה כלפי חסד כמו שפירשו בית הלל, ואמת, בעל הבטחה מה שמבטיח יקיים הנחמות, ולא יאמר אדם כמה צדיקים מתו בלא תשלום שכר, שגמולם בעולם הבא, ואם [יש] עון בידו יפרע ממנו בעולם הזה, כדי שיהא נוחל העולם הבא. נוצר חסד להיטיבו להגן עליו מפורענות, ולא עוד, אלא נוצר חסד לאלפים דור, לפיכך יחשוב אדם כמה שכרי גדול אם איטיב מעשיי שהריני מזכה לדורות הרבה. עון, אלו הזדונות. ופשע אילו מרדין, שמתכוין למרוד כנגד, ואפי' הכי אם ישוב ימחול לו. וחטאה, (כאילו) [כולן הן] חשובין [לפני] כאילו שגגה בא לידו. ונקה, לגמרי כאילו לא חטא כלל, ובמחיצת צדיקים הוא עומד. כל המעביר על מידותיו, אם הקניטו בדברים או במעשה ומפייסו מקבלו. ברית כרותה לי"ג מידות, שאם יזכירו אותם הציבור בכוונה, ומחשב בלבו משמען, אינן חוזרות ריקם, הקב"ה מושך להם חסד.
<h2>דף יח.</h2>
ביחיד, בין ראש השנה ליום הכיפורים. בציבור, גזר דין נקרע. יפה צעקה תפילה. כמעלות בית מרון שאינן יכולין לעלות אלא זה אחר זה.
פיס', שלוחין יוצאין, להודיע לגולה ביום פלו' נקבע ר"ח. על סיון מפני שבועות אינן צריכין לצאת, דבמניין העומר תלוי, [תוס', ועל אלול מפני ראש השנה מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ראש השנה ביום שלשים לאלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום ל' שלו. ועל תשרי מפני תקנת המועדות לאחר שקידשו בית דין לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעין אם עיברו בית דין את אלול ואם לאו כדי שלא יהא ליבן נוקפן ליום הכיפורים וסוכות, עכ"ת], ואם בית דין מעברין אלול, אע"פ שנתקלקל ראש השנה שעשו בני הגולה ביום ל' לאלול, מוטב תתקלקל ראש השנה ואל יתקלקלו כולהו מועדות. מפני פסח קטן, פסח שני שעושין הטמאים ושהיו בדרך רחוקה. [להלן י"ט ע"ב] בחנוכה ופורים, לא בטלה דמפרסם ניסא בהדלקת הנר ובקריאת מגילה. [להלן כ"א ע"א] ולא מטו שלוחי תשרי, לפי שבניסן יש להם שני ימים ללכת יותר, שבתשרי יש בו ראש השנה ויום הכיפורים.
<h2>דף כו.</h2>
פיס', כשירין, לצאת ידי חובתן בתקיעה. מפני שהוא קרן, נקרא קרן, דכתי' [דברים ל"ג] בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, ואנן בענן שופר, כדכת' [ויקרא כ"ה] והעברת שופר תרועה. בקרן היובל, והוא איל, שכן בלשון פל' קורין לדיכרא יובילא, ואפי' הכי תוקעין בו, הכי נמי בקרן פרה. [תוס', בגמ' אמרו נאמר שופרות איקרו שופר ואיקרו קרן ושל פרה קרן איקרי ועוד לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. עכ"ת].
<h2>דף כו:</h2>
של יעל, חיה טהורה, אקו תרגו' יעל. ופיו מצופה זהב, ולא במקום הנחת פיו ממש, אלא סביב מבחוץ. ושתי חצוצרות ביד שני כהנים וכהן אחד ושופר בידו באמצע, שופר מאריך בקול יותר מחצוצרות, להודיע שמצות היום בשופר. שוה היובל. יום הכיפורים שמגיע בו יובל. לתקיעה, שלש למלכיות שלש לזכרונות שלש לשופרות, ולברכות, תשע ברכות, שלש ראשונות ומלכיות וזכרונות ושופרות, ושלש אחרונות, בשל זכרים, אלים והן כפופין, אפי' ביובל, הילכת' כוותיה, דמותר בשל יעלים, קמ"ל דגם ביום הכיפורים בשל אילים.
<h2>דף כז.</h2>
פיס', ודיבקו, בדבק, ביסקו בלע"ז. ור"ש פירש גלוד בלע"ז, ובלשונינו קולא בלע"ז. זו ואין צריך לומר זו, נסדק פסול ואין צריך לומ' דיבק שברי שופרות פסול. אם מעכב את התקיעה, קודם שסתמו, פסול. מתני' דלא כר' נתן, לקמן בברייתא מכשר אם סתמו במינו, אע"ג דמעיקרא קודם סתמא מעכב (הקריאה) [התקיעה].
<h2>דף כז:</h2>
פיס', התוקע לתוך הבור כו', בור ודות חדא היא, אלא שהבור בחפירה, והדות בבניין. הפיטס, חבית גדולה מאד, כדאמ' בביצה [ט"ו ע"ב] הללו בעלי פיטסין. אם כיון לבו יצא, למאן דאמ' מצות צריכות כוונה, אם כיון לבו לצאת. למאן דאמ' אין מצות צריכות כוונה, אם כיון לבו לידע שאינו קול חמור. לא שנו, שהתוקע לתוך הבור לא יצא, אלא לאותן שעומדי' על שפת הבור, לפי ששומעין קול הברה.
גרדו והעמידו על גלדו, שבפנים או שבחוץ, ציפה זהב מבפנים פסול, דאנן בעינן קול שופר. וזה הקול קול זהב, אם קול חיצון שמע לא יצא, שהקול מעורבב לא תימא דהפכיה בכיתונא, שהיפך מה שבפנים בחוץ, אלא אפי' הרחיב את הקצר, דהיינו חודו של שופר, וקיצר הרחב, אותו שדבוק בראש, פסול, דרך העברתו בעינן, כתולדתו הקצר קצר והרחב רחב, והוא שנשתייר רובו, ואע"ג דר' יוחנן פי' דברי ר' נתן, סתם מתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני' לארכו, מראשו לסופו ואפי' לא נסדק רובו, אלא בטפח ראשון פסול. לרוחבו של שופר, אם נשתייר בו שיעור תקיעה שלם כלפי ראשו, אע"פ שלא נחתך מן הסדק ולמטה כשר. [תוס', ורבינו שלמה פי' נסדק כולו וכן נסדק לרוחבו כל רחבו להקיפו, עכ"ת]. ויראה לכאן ולכאן, דשיעור שופר טפח, כדאמרי' בנדה [כ"ו ע"א] ה' שיעורין טפח ואחד מהן שופר, וטפח ד' אצבעות בגודל שהם יותר מד' אצבעות כדי אחיזתו, ויראה השופר לכאן ולכאן. צרוד לשון יובש שאין קולו צלול. קדחו בזכרותו, המילוי שהוא בפנים.
<h2>דף כח.</h2>
שופר של ע"ז שתקעו בו לפני ע"ז, ומשמשי ע"ז הן, לא יתקע בו, דמאוס הוא כיון שתקעו בו לפני ע"ז. דמצות לאו ליהנות ניתנו אינה חשובה הנאה (שאינה) [שאין] שכר מצוה בעולם הזה, שנ' [דברים ז'] היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. ואינו באשירה ושל עיר הנידחת, דאינו מועיל בו ביטול. דבר שריפה הן, אבל משמשי ע"ז אינן בשריפה, אלא אם ביטלן הגוי שרי ליהנות מהן. מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. דלא חשיבא הנאה, בימות הגשמים, שאין הגוף נהנה מן הטבילה שמתקרר.
<h2>דף כט.</h2>
איתכוין ותקע לי התכוין לתקוע בשבילי, קשה לי על פסק הגאון דסבירא ליה כר' זירא, דאמ' משמיע בעי כוונה כל שכן דשומע עצמו בעי כוונה, חדא דר' יוסי דשמעי' ליה הכי בפסחים [קי"ד ע"ב], ר' יוסי אומ' מצוה להביא לפניו מצה וחרוסת ושני תבשילין, ומפרש התם דבעי כוונה ויחידאה היא ורבנן פליגי עליה. ועוד אמרי' בפרק בתרא דעירובין [צ"ו ע"א], כולי עלמ' מצות אין צריכות כונה. ועוד דאמרי' לעניין לולב [סוכה מ"ב ע"א], והא מדאגביהו נפק ביה, ותירץ כשהפכו. ואי איתא דמצות צריכות כונה, הוה ליה לתרוצי שהגביהו על מנת שלא לצאת בו, אלא ש"מ אפי' בלא כונה יוצא. ועוד רבא דהוא בתרא אמ' התוקע לשיר יצא אע"פ שלא נתכוון למצוה.
פיס', חרש שוטה וקטן אין מוציאין אחרים ידי חובתן. דלאו בני חיובא נינהו. כהנים לויים וישראלים פשי', אי הני לא מיחייבי מאן בו מיחייבי. כהנים איצטריכא ליה, מהו דתימא הואיל דליתנהו בהשמטת קרקעות, דתנן כהנים ולויים גואלים שאין דינן כישראל, שאילו ישראל הקדיש שדה אחוזה ולא גאלה לכהנים חוזרת ביובל, מה שאין כן בלוים. ועוד אם מכר ישראל בית בעיר חומה, ולא גאלה עד מלאת לו שנה, שוב אינו יכול לגאלה, מה שאין כן בלוים. דכת' בה [ויקרא כ"ה] גאולת עולם תהיה ללויים, במצוה דראש השנה [נמי] ליתנהו, קמ"ל. אנדרוגינוס מוציא את מינו, דליכא לספוקי בהו אם האחד זכר כולן זכרי' המחוייב והמוציא שוין, אבל טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, שמא התוקע היא נקיבה והמחוייב זכר.
בכל המצות כולן, כגון קידוש והבדלה שכל ישרא' ערבין זה לזה למצות, אבל ברכת המזון אינו מוציא, דאמרי' בירושלמי [ברכות פ"ג ה"ג] ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל ושבע הוא יברך, ותפילה נמי אינו מוציא שכל אחד צריך להתפלל לעצמו [תוס', ברכת הלחם המוציא וברכת היין בורא פרי הגפן והוא הדין לברכת פירות וריחני שאינן [חובה] אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות דלא ליתהני ולא ליבריך, עכ"ת]. כיון דחובה היא, כאכילת מצה וכקידוש מפיק, או דילמ' כיון דברכה לאו חובה היא, אלא אכילת מצה, וברכת המוציא ובורא פרי הגפן אינן בא לחובה, אלא לברכת הנאה, שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. לא יפרוס אדם פרוסה, לברך המוציא לאורחין, אבל פורס בוצע הוא לבניו אע"פ שאינו אוכל עמהן כדי לחנכן במצוות.
<h2>דף כט:</h2>
יום טוב של ראש השנה כול' אבל לא במדינה, בשאר ארץ ישראל. בכל מקום שיש בו בית דין, סנהדרין גדולה אע"פ שאינו קבוע אלא אקראי, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע, דומיא דיבנה דקבוע. ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, ומשום הוצאה לא מיחייב, שלא היה דעתו להוציאו. דאמ' ר' יוחנן [שבת ה' ע"ב] המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור. שלא היה דעתו משעה ראשונה לכך. בזמן ב"ד יושבין, עד ו' שעות.
<h2>דף ל.</h2>
פיס', במקדש שבעה, שנ' [ויקרא כ"ג] ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים. ובמדינה יום אחד, דכת' [שם] ולקחתם לכם ביום הראשון, אפי' בגבולין. ושיהא יום הנף העומר, דהיינו י"ו בניסן אסור בחדש, דכת' [שם] עד עצם היום הזה עד ועד בכלל, אבל בזמן שבית המקדש קיים, עומר מתיר, דכת' [שם] עד הביאכם את קרבן אלהיכם.
<h2>דף לב.</h2>
קדושת השם, לדור ודור נגיד גדלך. קדושת היום, אתה בחרתנו. אם אינו תוקע למלכיות, למה הוא מזכיר עשרה פסוקים לימא ט' פסוקים, דהואיל דאישתני, שאינו תוקע בו, אישתני דלא לימא י' פסוקים כי הנך דתוקע בו. פיס', אין פוחתין מעשרה מלכיות, מעשרה פסוקין של מלכיות וכן בזכרונות ובשופרות. פקדונות, פסוק' דאית פיקדון במקום זכרון. י"י אלהינו י"י אחד מלכות, שמקבל עליו מלכות שמים.
<h2>דף לב:</h2>
פיס', השני מתקיע, במוסף, שעת שמד היה לפיכך תיקנו לתקוע במוסף שהאורבין היו שם עד שמתפללין, ואחר שהתפללו שחרית הלכו להם. ואחר כך באין במוסף ותוקעין. מתקיע, אינו אומ' תוקע שהחזן אינו תוקע, שמא לא יוכל לכוין לחזור לתפילה מיד, ואיידי דנקט רישא מתקיע תניא סיפא מקרא את ההלל. ודין הוא שגם התקיעות היו תוקעין שחרית שיהו מקדימין למצות, כמו שקורין ההלל, אלא מפני השמד כמו שפירשנו.
פיס', אין מפקחין עליו את הגל, אם נפלה עליו מפולת. זימנין דבעי מרא וחצינא לפקח, וזו אף זו [קתני] לעבור עליו את התחום שאין בו איסור חמור אסור, ולא עולין באילן כולהו איסורא דרבנן. ואית דמפרשי, נפלה עליו מפולת אין בו אלא איסורא דרבנן, טילטול אבנים בעלמ', ואין צריך לומ' שאין עולין באילן וכל הני דאיכא איסורא דאוריית', שמא יחתוך זמורה, ושמא יתלוש כדאמ' בביצה [ל"ו ע"ב]. ולא בדבר שהוא משום שבות, איסורא דרבנן, כגון סכינא, ואין צריך לומר בדבר שהוא משום לא תעשה. שמא יחתכנו בכלי אומנות שהוא איסור תורה. יום טוב עשה שבתון שבות, ולא תעשה מלאכה, ושופר עשה, והעברת שופר תרועה. [ל"ג ע"א] מי רגלים לא יתן בשופר כדי לצחצחו מפני הכבוד, שיש לו לברך, וגנאי הוא לתקוע בדבר מאוס. [ע"ב] בקטן שהגיע לחינוך, לכלל י"ג שנה. ואית דאמרי בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין בהן עד שילמודו אפי' בשבת, כשחל ראש השנה להיות בשבת, ובמקום שיש בו בית דין.
<h2>דף לג:</h2>
פיס', סדר תקיעות שלש, אחד למלכיות וא' לזכרונות וא' לשופרות, דתלתא קראי כתיבי שבתון זכרון תרועה [ויקרא כ"ג] יום תרועה יהיה לכם [במדבר כ"ט], והעברת שופר תרועה [ויקרא כ"ה] דילפי' יובל מראש השנה וראש השנה מיובל. של שלש שלש וכל אחת היא שלש תר"ת, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ותרועה באמצע כדמפ' בגמ' מנלן. שיעור תקיעה, דתלתא בבי כשיעור ג' תרועות דתלתא בבי כדמפר' לקמן דתרועה כתקיעה, יבבות, שמשמיע קול כאדם שגונח בלבו, דעביד טו טו, ושיעורו ג' זימני, ואי מאריך יותר אינו חושש [תוס', ורבי' שלמה פירש שלש יבבות שלש קולות בעלמ' כל שהן עכ"ת]. תקע בראשונה, בתקיעה של תשר"ת כראוי, ומשך בשנייה, בתקיעה שלסוף תשר"ת כב' תקיעות. אינו עולה אלא אחת, ולא אמרי' יעלה לו לשתים לתקיעה שלסוף תשר"ת ושלתחי' תש"ת, דפסוקי תקיעתה לא פסקינן. מי שבירך, התפלל ובירך ט' ברכות ואחר נתמנה לו שופר, תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים, כנגד מלכיות זכרונות ושופרות, ואע"ג דציבור חייבין לשמוע על סדר ברכות, כיון דלא נזדמן להם יצאו ידי חובתן. [תוס', תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי, פרש"י והכי קאמ' שיעור ג' התקיעות כשלש התרועות, ותנא ברא קא חשיב דחד בבא, שיעור התקיעה כשיעור התרועה ותרוייהו חדא מילתא קאמ'. פ"א תנא קמא קא חשיב תקיעות דכולהו בבי, והרי קאמ', שיעור תקיעות שבג' הבבות שהן שש, כשיעור שלש התרועות שבהן. ותנא ברא קא חשיב דחד בבא, ולא פליגי דשיעור תרועה כשתי תקיעות, עכ"ת]. כג' שברים, הם תקיעות קצרות. גנוחי גנח, הם השברים. ילולי יליל הם יבבות טו טו. [תוס', שברים ארוכים מיבבות, למאן דאמ' שברים סבר גנוחי הוא, כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, ילולי הוא כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים [וסמוכין] זה לזה, עכ"ת].
<h2>דף לד.</h2>
והעברת, משמע פשוטה שהיא תקיעה, ודילמ' גנח, וצריך למיעבד שברים סמוך לתקיעה אחרונה, ואתיא תרועה ומפסקא בין שלשה שברים לתקיעה אחרונה. דיל' ילולי הוא, ויבבות צריך למיעבד, ואתו שברים ומפסקי בין תקיעה ראשונה לתרועה. אי הכי איפכא נמי, ליעביד, (תשר"ת) [תרש"ת]. לתקוע כשהן יושבין, כדאמ' בפרק קמא [ט"ז ע"ב], שצריך לתקוע ב' פעמ' לערבב את השטן. ואע"ג דתקיעות על סדר ברכות עיקר, יכול לברך על אותן של ישיבה, ויוצאין ידי חובתן על אותה ברכה. ולא אמרי' יתקע בישיבה בלא ברכה, ובעמידה בברכה, דלאחר שמילא כריסו יחזור ויברך כלומ' לאחר ששמע התקיעה יברך בתמיה. ואם תאמ' יתקע מעומד תחילה על סדר ברכות, ולאחר תפילה יתקעו פעם שנייה לערבב את השטן. אתו לזלזולי בהו ולא עבדי כלל, הואיל ששמעום על סדר ברכות. אבל עכשיו לא אתו לזלזולי, כיון דחובה היא על סדר ברכות.
<h2>דף לד:</h2>
פיס', תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, אע"פ ששהא בין תקיעה לתקיעה כדי לגמור את כל התקיעות, יצא. מתשעה בני אדם כאחד לא יצא, אע"ג דתרי קלי מתרי גברי משתמעי הכא לא יצא, דצריך לשומען על הסדר, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ותרועה באמצע, והכא כולן מעורבבין. ורש"י גריס יצא, וטעמ' משום דאמרי' [לעיל כ"ז ע"א] תרי קלי מתרי גברי משתמעי. ואינו נראה לי, וטעמ' כדפרשינן. דרביה, אם שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש. דידיה אינו צריך לחזור. תקיעות אינן מעכבות, כגון תקיעות של תעניות, דאמרי במסכת תעניות [ט"ו ע"ב] שהיו תוקעין בו' ברכות שהיו מוסיפין, אפי' אם לא תקעו כלל, אין מעכבות לחזור ולתקוע, ברכות, דאמרינן התם אין מעכבות. ואפי' בברכות של קרית שמע אמרי' [ברכות י"א ע"ב], דאנשי משמר מברכין יוצר אור ולא מברכין אהבת עולם, ואיכא מאן דמוקי לה התם (ביומא), שאין מעכבות כסדרן ומברך אהבת עולם, ולכשיגיע זמנו מברך יוצר אור. ברכות שלראש השנה מעכבות זו את זו, לברך תשע ברכות, ואם לא בירך כולן צריך לחזור ולברך. וטעמ' כדאמ' התם, אמרו לפני מלכיות וזכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. תקיעות של ראש השנה ושל יום הכיפורים מעכבות זו את זו, כדאמרי' לעיל, ג' קראי כתיבי מה שנאמ' בראש השנה כאילו נאמר ביום הכיפורים, ומה שנאמ' ביום הכיפורים כאילו נאמ' בראש השנה, ותקיעה לפניה ולאחריה נפקא לן מקראי, אבל ברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים אין מעכבין את התקיעות, מה ששמע יצא ידי חובתו, וצריך לחזור על מה שלא שמע.
פיס', לא אמרן, דצריך לשומען על סדר ברכות, אלא בחבר עיר, בציבור חבורת ציבור. שומען על הסדר, ג' למלכיות וג' לזיכרונות וג' לשופרות. ואפי' שלא על סדר ברכות, אלא שומען כולן יחד. סדר ברכות הוא, אחר שבירך למלכיות תוקע, וכן אחר שבירך זכרונות תוקע, וכן שופרות. חבירו תוקע לו, ויוצא ידי חובתו. יחיד שלא בירך מלכיות זכרונות ושופרות, אין חבירו מברך לו, לפי ששליח צבור מוציאו ידי חובתו. אי נמי בכל הברכות אין חבירו מברך לו, לפי שצריך להתפלל הוא על עצמו. הכא ודאי. ברכה ודאי מוצא, אבל תקיעה ספק שמא תקעו כבר. למה ציבור מתפללין, בלחש, הואיל דשליח ציבור מוציאן. מודין חכמ' לרבן גמליאל, עדיין היא מחלוקת, שלא הודו לו.
<h2>דף לה.</h2>
כיון דאמ' ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך לומר פסוק' של מלכיות זכרונות ושופרות, ורש"פ אמוספין קאי כיון שאמ' נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמה שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור אין צריך להזכיר פסוק' של מוספין, דאי פסוקין של מלכיות הא אמר' [לעיל ל"ב ע"א] הלכה כר' יוחנן דאמ' אם אמ' שלש יצא.
משום דנפישי ברכות, ואין כל אדם בקי בהן. ורש"י גריס משום דנפישי קראי של מלכיות זכרונות ושופרות. ורבי' הגאון הפוסק לטעמי' דפירש לעיל, כיון שאמ' ובתורתך כתוב לאמר, שוב אינו צריך לומ' קראי דמלכיות זכרונות ושופרות. ושל פרקים, שלא התפלל שלשים יום, צריך לסדרה בפיו שמא שכחה. [עירובין מ' ע"א] מהו להזכיר של ראש חודש בראש השנה לומ' את יום ראש החודש הזה, ואת יום הזכרון הזה. אומ' זיכרון אחד ועולה לכאן ולכאן, אם היה אומ' את יום ראש השנה הזה, [כמו] שאומ' את יום חג פל' הזה, בשאר מועדו', ודאי לא היה עולה לראש חדש. אבל עכשיו שאומ' את יום הזיכרון הזה, משמע זכרון לראש חודש ולראש השנה. ולהזכיר מוספי ראש חודש ובראשי חדשיכם [רש"י] מצריך להזכיר, ורבינו חננאל פי' דאינו צריך להזכיר. מהו לומר זמן, שהחיינו. כיון דלא איקרו רגלים דמתרגמ' זמנין [שמות כ"ג], אקרא חדתא, כשאני רואה דלעת חדשה אמינא זמן, רשות לא מיבעיא לי דיכול לברך.
